Basic

9

***

כשנכנסתי לבית ספר ביום שלאחר הפרידה, הייתי במצב רוח מיוחד. השעתיים הראשונות של היום היו איך לא, מתמטיקה. מה שאומר שהיום אני אצטרך להתמודד עם שירה, ועם אדם. מאז הוויכוח שלהם לפניי כמה ימים, עוד לא נפגשנו שלושתינו. חוץ מזה, אני ויואב נפרדנו, ואני ושירה לא ממש דיברנו מאז. נכנסתי לכיתה כמה דקות לפניי שהשיעור התחיל. רוב כיסאות הכיתה ריקים, אבל דווקא הכיסא שציפיתי שיהיה ריק בשעה הזאת, היה תפוס. הכיסא של אדם.

"מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" שאלתי אותו בזמן שסובבתי את הכיסא שלי לכיוונו כדיי לשבת מולו.

"גם בוקר טוב יהיה נחמד, יעל." אדם חייך אליי על הבוקר, את החיוך הציני או שמח שלו.

"בוקר טוב, מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" חייכתי בחזרה, ברור.

"יום מיוחד." אדם ענה לי בפשטות, ניסיתי למצוא את הדרך לספר לאדם מה קרה, לפניי ששירה תיכנס.

"מה קרה לחבורה היפה שלך מאז ששירה צעקה עליי? אני מקווה שאמרת עליי רק דברים טובים."

"דברים טובים שהובילו לפרידה מיואב, כן." אמרתי את זה, מפה אין דרך חזרה. ארדם נראה מופתע לגמרי, אני בטוחה שהוא לא ציפה לזה, ומסיבה מוזרה, שמחתי שהפתעת אותו.

"רגע, ברצינות?" הבעת הפנים של אדם השתנתה.

"לגמרי."

"ואיך את?" הוא שאל אותי בסקרנות.

"הרבה יותר טוב מחשחבתי האמת, נמאס לי כבר מכל הבלאגן עם שירה ויואב, אתה צדקת כל הזמן הזה. הם ניסו לשלוט עליי, אבל הם לא הצליחו."

"יכול להיות שאת מתחילה לשכנע אותי שאת לא מי שחשבתי." הציניות שלו חזרה.

"לפחות זה."עניתי בחזרה.

"אז אני מבין שאת ושירה לא דיברתם מאז?"

"איך אתה מבין את זה?" הייתי מבולבלת מההנחה הזאת.

"היא מאחוריך והיא נראת כועסת." אדם הסגיר את שירה וסימן לי לאן להסתכל. סובבתי את הכיסא בחזרה וראיתי את שירה מסתכלת עליי. היא לא אמרה לי מילה. רק תפסה את היד שלי וגררה אותי אל מחוץ לכיתה.

"תגידי לי את שפויה? את נפרדת מיואב בשביל אדם?" שירה כמעט צועקת, באמצע המסדרון.

"תירגעי, מה יש לך? ולא, זה ממש לא מה שקרה."

"זה מה שהוא אמר לי שקרה." שירה הנמיכה את הקול שלה, אבל הייתה עצבנית באותה המידה.

"אז הוא מגזים ברמות. אני ויואב נפרדנו בגלל שהוא הציב לי אולטימטום, והוא מנסה לשלוט בי."

"את לא רואה שמי ששולט בך זה אדם? את עיוורת או משהו?"

"איך הגעת לזה?" הייתי המומה, לא הבנתי מאיפה שירה הביאה את המשפט הזה, הסתכלתי עליה בניסיון לקבל תשובה.

"תסתכלי על זה. בהתחלה הכל היה בסדר, פתאום אדם התחיל לדבר איתך, אנחנו מבקשים שתפסיקו, אבל אנחנו קולטים אתכם צוחקים ביחד ומדברים. אדם אומר לך כל מיני דברים ופתאום הוא יותר חשוב לך מאיתנו."

שירה ראתה את הסיטואציה בדרך הלא נכונה.

"זה לא מה שקורה פה. הוא לא יותר חשוב לי ממך, או מיואב. הפרידה שלנו קרתה בגלל שיואב חושב שהוא יכול לקבוע לי עם מי להסתובב, ואני לא אוהבת את זה."

"אם זה מה שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך, תמשיכי לספר לעצמך את השקרים האלה, לא לי." שירה אמרה בכעס. הבעת הפנים שלה הייתה אפילו מאוכזבת. היא אף פעם לא הסתכלה עליי ככה.

אנחנו רואות את נעמה מתקרבת לכיתה מהמסדרון, ובלי מילים נוספות, אני ושירה נכנסות בחזרה אל הכיתה. שיט, אני אמורה לשבת ליידה. החלטתי לפנות לעזרה מאותו בן אדם שכביכול יותר חשוב לי משירה.

"מה הסיכויים שאני יושבת ליידך היום?" שאלתי אותו ברצינות.

"אז אני מבין שהשיחה שלכן בחוץ לא הלכה טוב?" אדם הסתקרן.

"איך עלית על זה?" שאלתי את אדם בציניות שבה הוא נוהג לדבר.

אדם הבין את הרמז הקל, הוא הוריד את התיק שלו מהכיסא שליידו, מה שסימן לי להתיישב שם.

"תודה."

"ברור, נראה לי שאני חייב לך את זה." אדם הבין את החלק שלו בסכסוך הזה עם חברים שלי.
התיישבתי ליידו והתחלתי לסדר את המקום, עם הקלמר המחברות והכל.

״אני רואה שגם חברה שלך לא רוצה לשבת ליידך.״ אדם הצביע לעבר השולחן שלפניו, המקום שהיה בדרך כלל שלי ושל שירה. השולחן היה ריק, שירה התיישבה ליד ליהי במקום. חשבתי שזה סימן בשבילי לעוף לו מהמקום, אז ווידאתי את זה.

״אז אתה מעדיף שאני אחזור לשבת שם?״ אני שואלת את אדם, ציפיתי שהוא יסכים, אבל קיוויתי שהוא יתנגד.
למה אני רוצה שאדם יתנגד?
יכול להיות ששירה ויואב צודקים? הרי ברור שלא, לא בהכל לפחות. הריב הזה לא היה באשמתו של אדם. אבל אוליי באמת נתתי למילים שלו להשפיע עליי? אני מתחילה לקוות דברים כאלה, לקוות שהוא ירצה לבלות איתי זמן, לקוות שהוא יחשוב עליי דברים טובים. לצפות מאדם דברים שלפניי חודש אפילו לא היו קרובים ללעניין אותי. 
והרי ברור לי ששום דבר לא יקרה בינינו, שירה ויואב לא מבינים, אדם דיי שונא אותי. הוא סתם נכנס להתערבות המטופשת הזאת כמוני, בלי שום עניין בי.

״לא.״