Basic

13

"אני רק אומרת שזה הגיוני שלעמית היו רגשות אליך, כי היא לא היחידה." ניסיתי להסביר את עצמי, זה נראה לי הזוי שאדם לא שם לב לעובדה שכל כך הרבה בנות התאהבו בו. כאילו, תסתכל במראה או משהו, אתה יכול להאשים אותן?

"עדיין, זה לא שיכלתי לדעת." אדם לא הבין את הכוונה שלי, אני לא ניסיתי להפיל את זה עליו, אני רק רוצה שהוא יהיה מודע למצב.

"האמת שזה היה דיי ברור. אתה נראה טוב, ואתה מעניין כזה, מסתורי. זה פשוט לא מפתיע אותי שעמית או בנות אחרות, מרגישות את מה שהן מרגישות."
רגע, מה אמרתי הרגע? שיט. התחרטתי על זה כל כך מהר, אני לא טובה בדברים האלה

מבט אחד לכיוון של אדם גרם לי להבין שאני לא היחידה שהופתעה מעצמי. הוא נראה מרוצה מעצמו, או מופתע, או מתאפק לא לצחוק. לא הצלחתי לקרוא את הבעת הפנים שלו.

"תודה?" אוקיי, הוא התאפק לא לצחוק, הבנתי את זה עכשיו.
גלגלתי עיינים.

"מה קרה? אסור להודות כשמחמיאים לך?" הוא המשיך לשחק איתי.

״אתה ממש מעצבן אותי כרגע." קמתי והתכוונתי ללכת ממנו, לא ברצינות, ברור. התאפקתי לא לצחוק תוך כדיי, פשוט רציתי לראות מה הוא יעשה, איך הוא יגיב.

לא הייתי צריכה לחכות יותר מדיי לפני שהרגשתי את היד של אדם תופסת את היד שלי ומושכת אותי בעדינות חזרה. הרגשתי שאני קופאת במקום לרגע.

"תפסיקי להיות דרמטית, יעל." הוא אמר וגיכך תוך כדיי שהוא משך אותי קצת יותר חזק אחורה. נעזרתי באחיזה שלו כדיי להתיישב ליידו בחזרה, קצת יותר קרוב ממקודם. הוא לא עזב אותי, אנחנו עדיין החזקנו יידים.

"תירגע, אני צוחקת." עכשיו גם אני צחקקתי, זה היה צחוק מזויף, ניסיתי להסוות את העבודה שהרגשתי פרפרים מהעובדה שאדם עדיין מחזיק לי את היד.

״בכל מקרה, אני מקווה שעמית לא משנה את המחשבות שלך עליי.״ אדם החזיר את השיחה שלנו לנושא המקורי שלה, הוא חזר לדבר על עמית. הרגשתי שבאמת חשוב לו להסביר לי את האמת, אוליי באמת אכפת לו ממה שאני חושבת?

״עמית לא משנה שום דבר בקשר אליך, היא פשוט מאכזבת אותי. כל החבורה הזאת מאכזבת אותי.״ עניתי לו. השאלה האם לאדם אכפת ממני או לא נשארה בראש שלי, הרגשתי שאני חייבת למצוא תשובה.

"תגיד, בכלל אכפת לך ממה שאני חושבת עליך?" אני לא יודעת למה הרגשתי אמיצה מספיק בשביל לשאול את זה, אבל כבר לא הייתה דרך חזרה.

"ברור." הוא ענה בלי להסס לרגע, הסתכלתי על אדם לרגע, מופתעת מהמירות שבה הוא ענה.
"למה?" המשכתי.

"בגלל ההתערבות שלנו, כמובן." הוא חייך אליי בציניות, שנינו ידענו שזאת לא התשובה, אבל הוא עדיין הצליח לעצבן אותי.

שיחררתי את היד שלי ממנו במהירות, והעברתי אותה בשיער שלי.
"האמת, אני חושבת שזה כבר אבוד לך." נופפתי בשיער בכוונה, כדיי להבהיר לו על מה אני מדברת.

"שלא תביני אותי לא נכון יעל, השיער החדש שלך יפה, אבל אני לא מפסיד לך בכזאת קלות." החיוך הציני שלו מדהים אותי כל פעם מחדש, אוף.

״גזרתי אותו לעצמי.״ ניסיתי להעניק לעצמי עוד כמה נקודות בתחרות הזאת.

״ברצינות?״ הצלחתי להפתיע אותו קצת.

״ברצינות.״ חייכתי, הייתי מרוצה מעצמי.

״אוקיי, הצלחת להוכיח לי את מה שרצית.״ הוא אמר והתקיל אותי לגמרי.

״מה גורם לך לחשוב שעשית את זה בגללך?״ ניסיתי להציל את עצמי למרות שידעתי שהוא לא לגמרי טועה. עשיתי את זה בשביל להוכיח לעצמי משהו, אבל לא הייתי עושה את זה בלעדיו. זה הגיוני בכלל?

״העובדה שזה קרה מיד אחריי שדיברנו על זה, אוליי?״ שמעתי את הצלצול בזמן שאדם דיבר, ונאלצתי לקום, הפסדתי כבר יותר מדיי שיעורים היום.

״זה לא מוכיח שום דבר.״ אמרתי בזמן שקמתי, וראיתי שאדם עושה כמוני.

״תמשיכי להגיד לעצמך את זה יעל, שנינו יודעים שזה לא נכון.״ הוא אמר והפנה אליי את הגב, הוא לא נתן לי את ההזדמנות להגיד את המילה האחרונה, והלך.

הרגשתי כל כך מוזר במשך כל היום הזה. לא ידעתי מה אני מרגישה, אני עצובה בגלל מה שקרה בבוקר? אוליי כועסת? או שהשיחה הסופר ארוכה עם אדם מחקה לי את הרגשות האלה. אני חושבת שזה נקרא סערת רגשות.

בכל מקרה, כל היום הארוך הזה והשיעורים שלא הצלחתי להתרכז בהם מרוב מחשבות, הובילו אותי למסקנה עיקרית. עם כמה שאני שונאת את עמית כרגע, אחד מהדברים שהיא אמרה לי היום נכון, ואני חייבת להודות בזה, לפחות לעצמי.

יש לי רגשות לאדם.

אוקיי אני חייבת לכם הסברים על ההיעלמות הזאת אז בהתחלה היה לי שבוע סופר עמוס ומעצבן שלא יכלתי למצוא בו שניה לכתוב, ועד שזה עבר הייתי צריכה להחליף מחשב ככה שעוד שבוע עבר בלי שיכלתי לכתוב ):

הצה הטוב בסיפור הזה הוא שממש התגעגתי לכתיה ומפה לשם כתבתי בסופש הזה משהו כמו 2500 מילים שאתם תקראו בשבוע הקרוב כפיצוי על כל הזמן שנעלמתי בו. זהו מקווה שנהנתם 3>