Basic

40

זה היה ספונטני, מאוד ספונטני.
ברצינות, אדם הציע את הרעיון של סרט, אני הסכמתי. לאחר מכן פשוט נכנסו לקולנוע ואדם הזמין שניי כרטיסים (אחריי שהתווכחנו על זה כי הוא לא הסכים לתת לי לשלם), לסרט שבחרנו רק לפי הפוסטר שנראה הכי טוב, והז׳אנר.
אני לא זוכרת איך קראו לסרט הזה. אני רק זוכרת שהוא היה טוב, קצת מוזר, לא מפחיד כמו שציפיתי, ושהתרכזתי באדם יותר מבלצפות בו.

״מה לעזאזל קורה בסרט הזה?״ אדם דיבר בשקט, בכל זאת, היינו באמצע קולנוע.
״אין לי מושג, איבדתי אותם לגמרי.״ השבתי.

״הוא לא היה מת לפניי רגע?״ אדם צדק, אני דיי בטוחה שהדמות שהופיעה עכשיו על המסך, נרצחה לפניי כמה דקות.

״אין רוחות בסרט הזה?״ שנינו מנסים לפענח את התרחשות האירועים בסרט, ולגמרי נכשלים.

״רוחות?״ הבעת הפנים שלי משדרת לאדם שאין לי מושג מה קורה בסרט. אני מנסה להתרכז לרגע, כי הסרט בכל זאת עניין אותי.
אני חוזרת להסתכל על המסך, אבל וואוו, למה כל כך קר באולמות קולנוע?
אני ברצינות קופאת מקור ורק עכשיו הבנתי את זה. לבשתי טופ היום לבית ספר, אני עם אותה גופיה וורודה, ואין עליי עוד שום שכבה.
אני משלבת יידים ומנסה לחמם את עצמי, כדיי להצליח להתרכז ולא לחשוב רק על כמה שקר לי.

כמה שניות עוברות, לפניי שאני מרגישה את היד של אדם, נוגעת בזרוע שלי. אני מסתובבת אליו.

״קר לך?״ הוא שואל. אני מהנהנת בלי לחשוב לרגע.
״אתה רציני? קפוא פה.״ אני מדגישה את הסבל שאני מרגישה באותו הרגע.
אדם לא מחכה עוד רגע, מוריד את הפוטר שלו, ומעביר אותו אליי. עד אותו הרגע אפילו לא שמתי לב לכך שאדם לבש משהו מחמם, ולא הייתי במצב שבו אני יכולה לסרב. לקחתי את הפוטר ולבשתי אותו כל כך מהר.

״היית צריכה להגיד קודם.״ אדם אומר, ואני מהנהנת.
״הצלת לי את החיים עכשיו, ברצינות.״ אני מחייכת, עכשיו כבר לא קר לי בכלל. חוץ מזה, עכשיו אני לובשת משהו ששייך לאדם, אני לא צריכה להסביר כמה ההרגשה הזאת מדהימה.

״מתיי שתרצי.״ הוא אומר לפניי ששנינו חוזרים לצפות בסרט, ולנסות להבין את העלילה.

כשהסרט נגמר, אני ואדם ממשיכים לדבר עליו. הצלחתי להבין בערך חצי מהדברים שקרו שם, ואדם סוג של הבין את החצי השני.
הסברנו אחד לשניה את כל העלילה עד שדברים נעשו ברורים יותר.

״אז הוא לא מת, והוא לא רוח רפאים, הוא פשוט שיקר להם?״ אני שואלת. אנחנו בדיוק נכנסים לאוטו של אדם. אני עדיין לא רוצה לחזור הביתה, עדיין יש לי המון דברים להגיד לו, זה מוזר?

״או שזה היה חלום, אני לא ממש בטוח.״
״אתה יודע מה? אני לא חושבת שאפשרי לדעת מה הלך שם.״
״כן, כנראה שאת צודקת.״ שנינו צוחקים, ומוותרים על הבנת מה שראינו הרגע.