Basic

40

״לפניי שאני מתחיל לנסוע, להחזיר אותך?״ אני לא רוצה לחזור. אני לא בטוחה מה לענות, אבל אני עוד לא רוצה לחזור.

״אם אתה רוצה.״ אוליי לאדם כבר אין כוח אליי.
זה הגיוני, אתמול הוא עוד היה על מטוס ובילינו את רוב היום ביחד, למרות שהיום עדיין לא קרוב ללהיגמר.
אפשר לומר שהערב בדיוק מתחיל, השמש שוקעת ממש בזמן שאנחנו מדברים.

״עזבי אותי, את רוצה לחזור?״ הוא שואל, עוברת שניה ואני מנענעת את ראשי לשלילה. אני מקווה שאדם רוצה להישאר איתי עוד קצת, בדיוק כמו שאני רוצה להישאר איתו.

״אוקיי, אז אני נוסע אליי, ואת באה איתי.״ ושוב אני מחייכת בלי שליטה.
אני לא רוצה לחזור, אני לא חוזרת. זה היה פשוט.

״נשמע מעולה.״ אני אומרת בזמן שאדם מתחיל לנסוע. הנסיעה עוברת ואנחנו ממשיכים לדבר, ולשמוע שירים ביחד.
מזל שלי ולאדם יש טעם דומה מאוד במוזיקה. הפלייליסטים שלנו שונים אבל בנוים מאותו הסגנון.
מאז שהכרנו הוא הכיר לי כל כך הרבה שירים מדהימים, ואני עשיתי לו את אותו הדבר.

זה מרגיש כאילו הדרך מהקולנוע אל הבית של אדם אורכת רק כמה דקות, למרות שהספקנו לשמוע 10 שירים לפחות.
עדיין לא הצלחתי לפנעח איך הדקות משנות את קצבן כשאני ואדם קרובים אחד לשניה, אבל זה לא ממש משנה לי כרגע, כי אני לא שמה לב לזה.
אנחנו מגיעים אל היעד, שנינו יוצאים מהרכב. הפוטר שאדם הביא לי עדיין עליי, וזה משמח אותי.

אני מנסה לחשוב על דרך להשאיר את הסווטשירט הזה אצלי, ולא להחזיר אותו לאדם, לפחות לא בזמן הקרוב. למען האמת, עם איך שאני מכירה את אדם, אני לא חושבת שהוא ינסה להשיג אותו בחזרה.
כנראה שהפוטר הזה יישאר איתי.

״אנחנו תמיד חוזרים לדבר על זה.״ הקול של אדם קטע את חוט המחשבה שלי.
ב׳על זה׳, אדם מתכוון לסוג של סיפור היכרות שלנו. כל פעם מחדש, כשיש לנו שיחה ארוכה כזאת, כמו עכשיו, אנחנו מגיעים שוב לנושא הזה.

השיחה ממשיכה כשאנחנו נכנסים אל הבית. אני נזכרת לרגע בכמה המקום שקט כשאין חתונות בהפתעה על הפרק. ליזי כבר חזרה לפנימייה שלה, אין אף אחד בסלון, או בחדרים, או בכל הבית, חוץ ממני ומאדם. וממרילין, הכלבה, אבל היא לא נחשבת.

״נכון, אבל העובדה שהגענו למצב הזה בכמה חודשים מפתיעה אותי בכל פעם מחדש.״ אני חוזרת להתרכז בשיחה.
״גם אותי, את זוכרת איך רבנו בהתחלה? סתם ככה?״ חשבתי על זה לרגע והבנתי שאדם צודק. אני לא זוכרת את הסיבה לריבים שלנו פעם, או את המשמעות שלהם. אני רק זוכרת חלק אחד שעצבן אותי באמת.

״אתה זוכר את היום הזה שהתחלת לקרוא לי בייסיק, מאמצע שום מקום?״ זכרתי כמה מסתכל זה היה, איך התחלנו לצעוק אחד על השניה, ושירה התערבה, והכל היה בזמן שיעור ואז העיפו אותנו מהכיתה.
שם בדיוק, היחסים ביני לבין אדם עברו תפנית.