Basic

40

״אני עדיין חושב שזה היה כינוי מעולה באותו הזמן.״ הוא עונה בציניות.
בלי ממש לשים לב, שנינו כבר עולים במדרגות לחדר של אדם. אני לא בטוחה למה, זה נהיה הרגל, גם כשאין אף אחד בבית.

״זה מצחיק עכשיו, אבל אז לקחתי את זה קשה. הרגשתי כאילו אתה עושה הכל בשביל להכעיס אותי בכוונה.״

״האמת? את לא בדיוק טעית. לא ניסיתי לעשות שום דבר, אבל לראות אותך כועסת היה דיי משעשע. את תמיד חמודה כזאת כשאת כועסת אבל בלי סיבה.״

״אני שונאת אותך.״ צחקתי תוך כדיי שדיברתי.

״זה לא נכון, את יודעת שאת אוהבת אותי.״ אדם אומר בציניות, בזמן שהוא פותח את הדלת לחדרו, ונכנס.

״נכון.״ עניתי, עדיין עם חיוך.
נסיתי להיכנס לחדר של אדם אחריו, ופתאום נעצרתי במקום. פתאום הבנתי מה קורה מסביבי. כיסיתי את הפה עם היד, נכנסתי להלם.

אני פשוט אמרתי את זה, ככה, באדישות.
אחריי כל ההכנות שעשיתי לעצמי, הנסיונות להבין את הרגשות שלי, הלחכות לרגע המתאים. זה פשוט נפל עליי באמצע החיים, באמצע שיחה הומוריסטית.

העובדה שזה קרה ככה הוכיחה לי רק דבר אחד, זה חייב להיות נכון. אם אמרתי את זה בכזאת קלות, זה חייב להיות נכון.
אבל אני עדיין לא מצליחה לזוז.
אני מסתכלת על אדם, לוקחת לו שניה יותר ממני לעכל את המצב. פתאום גם הוא עוצר במקום, ומסתובב בחזרה אליי.

״את יכולה בבקשה לחזור על זה?״ הוא אומר ברצינות, אני לא חושבת שאדם מאמין למה שהוא שמע. הוא חייב להאמין לזה עכשיו, כשהוא כבר לא עם הגב אליי, ויכול לראות את הבעת הפנים שלי.
אף אחד מאיתנו לא מדבר לכמה שניות, זאת השתיקה המביכה הראשונה שלנו.

אני לא יודעת איך, אני לא יודעת למה, אני לא יודעת מי אני ומה לעזאזל אני עושה. הדבר היחיד שאני יודעת זה מה שקורה הלאה.
קשר העין ביני לבין אדם מלחיץ אותי, כל המצב הזה מלחיץ אותי ויש רק דרך אחת לצאת מזה ולהשיג את מה שאני רוצה באותו הזמן.
אני מצליחה להוריד את היד שכיסתה את הפה שלי בחזרה, ולהוציא מילים.

״אני יודעת שאני אוהבת אותך.״ אני חוזרת על זה, בדיוק כמו שאדם ביקש. אני לא מנתקת קשר עין, אף אחד מאיתנו לא עושה את זה.
הכל מוזר ומלחיץ והזמן עוצר והכל קופא עד לרגע שבו אדם מחייך. הוא מחייך, ומה שקורה כבר במשך חודשים קורה שוב, וגם אני מחייכת.

אני מרגישה הקלה כשאני כמעט בטוחה במה שאדם עומד להגיד.

״הולי שיט.״ הוא מתקרב אליי.
״גם אני אוהב אותך.״