Basic

49

״איך הגעתם למצב הזה? איך השגתם את ההקלטה הזאת? למה היא מתכוונת? למה את בכלל מסתובבת עם אדם אחריי כל זה-״
כמו שחשבתי, היא מתחרפנת.
״שירה, רגע.״ אני קוטעת אותה בזמן, והיא משתתקת. אדם ואני מחליפים מבטים לרגע, הוא לא מדבר. הוא נותן לי לטפל בזה בעצמי, כי בכל זאת, אני יודעת איך להתנהג עם שירה, ואדם לא רוצה להתערב.

״אני אענה על הכל, אבל לפניי זה, החלק הכי חשוב, אף מילה ממה שעמית אמרה לך היא נכונה.״
״אם תספרי לי מה קורה כאן, יכול להיות שאני אאמין לזה.״ אני לא יכולה להאשים את שירה. היא חייבת הסברים, תשובות.
יכול להיות שאם הייתי במקומה, עוד לא הייתי מאמינה לעצמי. אדם נאנח אבל ממשיך לשתוק, ואני מסבירה לשירה את המצב.

אני היחידה שמדברת, שניהם נשארים בשקט. שירה שקועה לגמרי בסיפור, בכל מילה ומילה.
היא בהלם, אבל ככל שאני ממשיכה לדבר, אני מתחילה לראות בעיינים שלה, ששירה מאמינה לי. היא יודעת שאני כנה איתה, היא יודעת שאדם לא נגע בעמית. היא יודעת הכל ודברים נהיים פשוטים יותר עכשיו.

״שלחתי לך את ההקלטה כי אני יודעת שאת תוכלי לעזור לי.״ אני מסכמת, מגיעה לסוף הסיפור.
״את קרובה יותר לעמית מכל אחד אחר. את יכולה לעשות משהו עם ההוכחה שהשגנו.״ אני מפסיקה לדבר, נותנת לשירה לעכל את הדברים. היא מהססת לרגע, ופותחת את הפה.

״מה אתם רוצים שאני אעשה?״ שירה מעשית לגמרי. היא לא מבזבזת זמן שאין לה, לא כרגע.
״אנחנו צריכים לדעת למי אפשר לפנות עם זה. אנחנו רוצים לסיים את הסיפור בלי באמת להגיע למשטרה.״
הקול של אדם סוף סוף נשמע בשיחה, אני ושירה מנתקות את קשר העין בנינו, ומסתכלות עליו.

״אתם צריכים להקדים תרופה למכה, לספר למישהו לפניי שעמית תעלה עליכם ותתחיל את זה בעצמה.״ 
״בדיוק.״ אני מאשרת.
״אני רוצה לעזור לכם, אבל אני צריכה שניה לחשוב.״ שירה מעבירה יד בשיער, אני חושבת שהיא סוף סוף מבינה שכל זה אמיתי. שהסטיאוציה מולה באמת מתרחשת, שזה קורה.

״ברור.״ אני מהנהנת לכיוונה, ושירה שותקת. במשך כמה רגעים, אף אחד לא אומר מילה, אני ואדם מחכים לה.

״ההורים שלה צריכים לדעת.״ היא מרימה את המבט אליי, ואז לאדם, ושוב אליי.
״אני לא חושבת שמישהו אמור לדעת על זה. עמית לא אמרה לאף אחד אחר, אבל אני חושבת שאני יודעת מה הבעיה איתה. אם התיאוריה שלי נכונה, המצב מסובך יותר, ומגיע לכם להבין את זה.״
הדבר האחרון שהייתי צריכה זה עוד סיבוך בעניינים. למרות זאת, אני רוצה לשמוע על זה, אני חייבת.
״על מה את מדברת?״ אדם לא עוצר את עצמו, הוא שואל לפניי שאני מספיקה לפתוח את הפה.

״לעמית יש היסטוריה של הפרעות נפשיות במשפחה.״ היא אומרת. ״אמא שלה קיבלה את זה, בכמות קטנה יחסית. היא על כדורים שעוזרים לה, אבל המצב שלה לא מסוכן גם ככה.״
אני ואדם מסתכלים אחד על השניה, לא על שירה. שנינו בהלם ממה ששמענו.
למען האמת, זה מסביר את הכל. פתאום יש סיבה, סיבה אמיתית. דברים הגיוניים עכשיו. אני לא מספיקה לנתח את המידע החדש לעומק לפניי שאני שוב שומעת את שירה.