Basic

50

לא עד שהתחלנו לריב, עד שהתערבנו.
משהו מוזר קרה בחלק הזה, ההתערבות הזאת שיגעה אותי. היא גרמה לי לרצות להראות לאדם מי אני באמת, את מי שהסתרתי מכל אחד אחר, כי מסתבר שמישהו רצה לראות אותה.
כשזה קרה, הבנתי שאין לי סיבה להסתיר אותה.

אני מתחילה להזדרז, ללכת במהירות גדולה יותר לעבר הבניין בקצה של בית הספר. כשאני מגיעה אני יכולה לנשום לרווחה, כי צדקתי כשהנחתי שאדם לא יאחר.
אני מתנפלת עליו לפניי שהוא מספיק להוציא מילה. כשהוא מדבר, הוא כבר צריך לסדר את השיער שלי מאחורי האוזן, כי יש רוח שעפה על כל הפנים שלי.
השיער שלי ארך בחופש האחרון, אבל גזרתי אותו שוב, קצת קצר יותר מבפעם הקודמת.

״מה קרה? הספקת להתגעגע?״ הפה של אדם נמצא ליד האוזן שלי, אני עומדת על קצות האצבעות, מנסה להיות הכי גבוהה שאפשר, והוא עדיין צריך להתכופף מעט כדיי להגיע למצב הזה.
״למקום הזה? ממש לא.״  אני שומעת את אדם מגחך.

״גם אני לא, אבל את ביקשת ממני לעודד אותך, אז היי, שנה אחרונה, נכון?״ אני מרימה את הראש שלי, כדיי להסתכל עליו, ולהנהן.
״שנה אחרונה. ובלי עמית!״ העובדה שהיא לא כאן ללא ספק עוזרת לאחד בספטמבר להיראות גרוע פחות.
זה היום הראשון שלנו בלעדיה, היום הראשון מאז הרבה מאוד זמן, שאנחנו יכולים להתנהג בחופשיות בבית ספר.
לקח קצת זמן להוציא אותה מכאן, ולהעביר אותה למקום אחר. שירה צדקה, התיאוריה שלה הייתה נכונה. אני לא יודעת הרבה, רק שמשהו במוח של עמית לא עובד כמו אצל כולם, והעובדה שאני עדיין כועסת עליה, קצת מעיקה עליי.
אבל החלק הכי חשוב הוא ששירה עמדה במילה שלה, טיפלה בהכל מול ההורים של עמית, ועכשיו היא כבר במקום אחר. תחת השגחה של מקצוענים, ותרופות, או משהו כזה.

היא התנצלה, היא התקשרה אליי יום אחד בחופש, אמרה שהסבירו לה את המצב שלה, והיא מתנצלת.
אני העמדתי פנים שאני סולחת, כדיי לא להקשות עליה, גם ככה ברור לי שרצו שהיא תתנצל, ושזאת לא הייתה החלטה שלה.
אני החלטתי פשוט לזרום איתה בזה, היא גם ככה לא הצליחה, זה לא כזה משנה.

״עכשיו את יכולה רשמית לשבת ליידי בשיעור מתמטיקה, ולהסביר לי מה קורה על הלוח.״ אני שוב מהנהנת, אפילו לזה התגעגתי.
זה החלק האחרון, הדבר היחיד שלא חזר לעצמו.
אנה וזוהר הגיבו באופן קיצוני מאוד כשהן שמעו את החדשות, אבל הן לא כעסו. שתיהן הבינו בדיוק למה אני ואדם פעלנו בדרך שלנו, ובסוף הרבה צרחות הלם, הן שמחו בשבילנו. אנחנו כבר לא מסתתרים בפניי אף אחד, ועכשיו לא נצטרך להסתתר בפניי עמית.

״וואוו, מזל.״ אני מחכה את הנימה הצינית של אדם.

״אתה יודע, יצא לי לחשוב על זה מקודם, אני בהתקף נוסטלגיה.״ 
אני מעבירה מעט את הנושא, כי נזכרתי בדבר אחד אחרון, שאני רוצה לסגור, לפניי שהשנה החדשה מתחילה באופן רשמי.
״אוקיי,״ אדם בוחן את הפנים שלי, מחכה להמשך.

״אתה זוכר איך היינו לפניי כמה חודשים? כמעט שנה, בעצם, אבל עדיין.״
אני ממשיכה בשלי, ואדם מחייך, אני חושבת שהכנסתי אותו למצב זכרונות מהעבר שאני נמצאת בו.
״כן, אני זוכר.״ הוא כבר צוחק, וגם אני. שנינו נזכרים בתיאום ברגעים הראשונים שלנו, בשיחות ראשונות.
״ההתערבות הכי ארוכה בחיים שלי.״ הוא מוסיף.

״עדיין לא קבענו מנצח.״ אדם סוף סוף מבין לאן אני חותרת, משהו בפנים שלו משתנה.
״ברצינות?״ 

״כן, אל תצחק, אני רוצה סגירת מעגל.״
״אוקיי, דברי.״ הוא משתכנע.

אני מחייכת, ומתחילה להקריא מהראש את רשימת הנימוקים שלי, שאני מכינה כבר הרבה מאוד זמן.
״אז ככה, למרות שאתה לא מי שחשבתי, אני עדיין בטוחה שזה שלי. אני עשיתי כל כך הרבה דברים שלא ציפית להם, אני גזרתי את השיער, אדם, זה היה מאוד קשה כשזה קרה בפעם הראשונה, וחוץ מזה, אני רבתי עם שירה, ויואב, ועמית, וכל אלה, אני אמרתי לך שאני אוהבת אותך קודם, זה בכלל, משהו שלא היית מצפה לו, וגם-״
אני לא שמה לב למה שאני אומרת, עד שאני מפסיקה לדבר כי השפתיים של אדם מפריעות לי. הוא ללא ספק מנשק אותי כדיי לגרום לי להיות בשקט, אבל זה לא ממש משנה לי, כי הוא מנשק אותי.
אני מופתעת לרגע, ואחריי כמה שניות אדם עוזב אותי, עכשיו אני כבר שותקת.

״אוקיי, בסדר.״ הוא אומר. ״אם ההכרזה הרשמית חשובה לך-״
״מאוד חשובה.״ אני קוטעת את אדם, ממשיכה להתגרות בו.
״אז אפשר להפסיק את זה. ניצחת.״
אני לא מסתירה חיוך.

״עכשיו, אני יכול להמשיך לנשק אותך?״ אני רוצה לענות, אבל אני צריכה להיזכר קודם איך מדברים. במקום, אני פשוט מהנהנת, עד שאני מצליחה להוציא צלילים מהפה.
״כן, אני אשמח.״ אדם לא מבזבז זמן, והעולם שמסביבי שוב נעשה מטושטש.

אני מרגישה במקום הכי טוב שאני יכולה להיות בו, במצב שונה לגמרי מפעם, באישיות שונה.
אני לא מפקפקת בכלום, לא מתחרטת על כלום, כבר הרבה מאוד זמן, וזה שינוי אצלי.
אני יודעת שכל הבחירות האחרונות שלי, כל הדברים שעשיתי, שאני עושה עכשיו, אני יודעת שהחיים שלי כרגע, הם כבר לא בייסיק בכלל.

אז ככה, יש לי המון מה לומר לכם, על הספר הזה (ועל הספר הבא שלי), וכל זה יעלה מחר בנפרד.
בנתיים, אני שמחה שכל מי שקורא את המילים האלה כרגע, עבר ביחד איתי את המסע הזה.
הלוואי שאהבתם את הסיפור הזה חצי ממה שאני אוהבת אתכם ❤️

(אה, וחופש גדול שמח 3>)