״אז שבוע בלעדיי עזר לך להשתפר?״ אדם הבחין בשינוי שלי בשיעורי מתמטיקה. אני לא חושבת שהוא הגדיר את זה בצורה הנכונה, אבל בשבוע האחרון באמת הצלחתי להתרכז יותר בשיעור, ולהבין יותר נושאים.
אין לזה קשר לאדם, זה התחיל לפניי שהוא עזב. אני חושבת שמשהו פשוט השתנה, אבל אני לא יודעת מה.
״לא, פשוט מאז שהצלחתי להבין תרגיל אחד, אני מצליחה להבין עוד תרגילים. מוזר, נכון?״ אני עונה. השיעור עוד לא נגמר, אבל אנחנו בעבודה חופשית, ככה שלאף אחד לא אכפת אם אני ואדם פשוט מדברים.
״האמת שזה דיי הגיוני.״ הוא אומר, ואני לוקחת שניה לחשוב על זה.
״יכול להיות, אני פשוט לא יודעת איך אני מבינה את החומר.״ אני עונה תוך כדיי שאני רושמת את התשובה הסופית במחברת, מסמנת אותה במרקר כדיי לשים לב אליה יותר טוב.
״טוב, לפחות זה עובד לך.״ אני מפסיקה את העבודה לרגע, ופתאום אני מרגישה רע שלא אמרתי את זה קודם.
״זה יכול לעבוד גם לך, אתה יודע.״ אני יודעת לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את השיחה הזאת. זה אוליי נראה קצת מטופש, אבל זה מרגיש לי כמו הדבר ההגיוני ביותר לעשות. אדם מגחך כתגובה.
״יעל, אין לי מושג באיזה שפה כל מה שאת כותבת ברבע שעה האחרונה.״ אני יודעת שהוא מגזים, והדרך שבה אדם השתמש כדיי להתנגד גורמת לי לפרוץ בצחוק.
״אוקיי, אתה רוצה שנעבור רגע על מה שלמדנו כשלא היית?״ אני אומרת, עדיין צוחקת תוך כדיי, אבל אני מתכוונת לזה ברצינות.
״אני אגרום לך להתייאש.״ הוא אמר בחוסר עניין, אבל זה רק גורם לי לרצות לנסות יותר.
״אתה יודע שעכשיו אני חייבת לנסות.״ אני לא משאירה לאדם ברירה.
״אם את מתעקשת.״ הוא נאנח, אבל מסכים. זה היה קל יותר משחשבתי. אני מתחילה להיזכר בכל מה שעשינו כשאדם היה בחו״ל, פתאום זה מרגיש כמו המון חומר. זה לא משנה לי, התחלתי עם זה ואני לא מתייאשת. זה עוד שלב קטן בהתערבות שעוד לא נגמרה.
״אוקיי, אז ככה.״ אני לוקחת רגע לסדר את השולחן של שנינו, סוגרת את כל המחברות ופותחת רק את הספר. הוא לא נראה חסר מוטבציה, אדם נראה כאילו הוא רוצה להקשיב לי ולהוכיח לי שזה מקרה אבוד באותו הזמן. אני מתעלמת מזה, ומתחילה להסביר לו את החומר שהוא פספס.
בהתחלה אדם לא אומר מילה, נותן לי להסביר. בדיוק כשאני חושבת שהוא פשוט לא מקשיב לי, אדם חוזר אחריי כדיי לוודא שהוא הבין נכון.
כן, לוודא שהוא הבין נכון.
אני ממשיכה לעבור על החומר, והוא ממשיך להקשיב ולשאול שאלות. אנחנו בקצב איטי יחסית, נראה לי. אני לא בטוחה כי אף פעם לא הסברתי חומר במתמטיקה לאחרים, עד לפניי חודש הייתי צריכה אחרים שיסבירו לי, אבל עכשיו המצב שונה.
אז אני סבבה עם הקצב האיטי, אדם באמת הזהיר אותי מראש, אבל כמו שחשבתי, הוא הגזים לגמרי. אני לא ׳מתייאשת ממנו׳, אפילו לא קרוב. יכול להיות שאני נהנת להסביר לאחרים? זה עוזר לי גם להבין בעצמי. אני לא מושלמת, והאמת שטעיתי כמה פעמים כשפתרנו תרגילים ביחד, אבל זה באמת עוזר לעבוד עם מישהו אחר. אני ואדם בערך באותה הרמה במתמטיקה, אני פשוט ניסיתי להבין את זה לפניו, ופתאום לעבוד איתו בשיעורים לא נשמע נורא בכלל.
זה לא נורא, אבל כשהצלצול נשמע שנינו שמחים שהשיעור נגמר. אנחנו בכל זאת צריכים הפסקה.
אני יודעת שאת שאר השיעורים היום אני מבלה בלעדיו, אבל לפחות הוא שוב בארץ. אני מקווה שאני ואדם חושבים על אותו דבר, כי השעתיים האלה איתו בזמן שיעור ממש לא הספיקו לי כדיי להשלים את הפער.
אפילו לא קרוב, לא התחלתי עדיין להגיד לאדם את כל מה שרציתי, ואני רוצה לבלות את השאר היום איתו.
אנחנו ממשיכים לארוז את הציוד שלנו, לפניי שאני כבר צריכה ללכת לשיעור הבא.
״תגידי, את עושה משהו היום?״ אוקיי, אנחנו באותו הראש. אני מרגישה הקלה לפניי שאני עונה במהירות שלא חשבתי שאפשרית.
אני מנענעת את הראש לשלילה. ״לא, ברור שלא.״ רציתי שאדם יידע שתכננתי מראש להעביר את היום הזה איתו. שזה לא יראה כאילו אני סתם פנויה במקרה.
״אז?״ הוא שואל אותי, ושוב אני עונה ברגע.
״אז אני אפגוש אותך בשער כשיגמר היום״, אני מחייכת אליו, ומזדרזת להספיק לשיעור הבא.
״מעולה.״ הוא מחייך בחזרה, ואני עוזבת את הכיתה לפניו. אין לי מושג מה נעשה, לאן נלך, אבל באמת שלא אכפת לי. אף פעם לא היה לי אכפת.
תמיד אהבתי כל שניה עם אדם ומבחינתי אנחנו יכולים לעמוד במקום, באמצע שום מקום, ופשוט לדבר במשך שעות, או לשתוק, כל עוד אני קרובה אליו מספיק, אני מאושרת.
אני ממשיכה ללכת במסדרון ולא מצליחה למחוק את החיוך שלי מהפנים. אני כל כך שמחה שהוא חזר. כל השבוע בלעדיו כבר נחמק, כי עכשיו הוא כאן ואני לא זוכרת מה היה כשהוא לא היה כאן. לא בשבוע הזה, ולא לפניי שלושה חודשים, כשבקושי הכרנו. כשלא חיבבתי אותו והוא לא אותי, בלשון המעטה.
כשלא אהבתי אותו, והוא לא אותי.
החלק השני של המשפט לא היה בטוח, אבל ההתחלה כבר נראתה ברורה כמעט לגמרי. עדיין קשה לי לחשוב על זה באופן ישיר, להחליט בוודאות, אבל אני לא חושבת שאני אי פעם אצליח להחליט משהו בוודאות. אז אני מאמינה שזה נכון כבר עכשיו, אוליי ככה אהבה מרגישה.
***
אוקיי, אז ככה.
אני, אדם, קולנוע, אף אחד מאיתנו לא יודע איזה סרט אנחנו רואים.
זה היה ספונטני, מאוד ספונטני.
ברצינות, אדם הציע את הרעיון של סרט, אני הסכמתי. לאחר מכן פשוט נכנסו לקולנוע ואדם הזמין שניי כרטיסים (אחריי שהתווכחנו על זה כי הוא לא הסכים לתת לי לשלם), לסרט שבחרנו רק לפי הפוסטר שנראה הכי טוב, והז׳אנר.
אני לא זוכרת איך קראו לסרט הזה. אני רק זוכרת שהוא היה טוב, קצת מוזר, לא מפחיד כמו שציפיתי, ושהתרכזתי באדם יותר מבלצפות בו.
״מה לעזאזל קורה בסרט הזה?״ אדם דיבר בשקט, בכל זאת, היינו באמצע קולנוע.
״אין לי מושג, איבדתי אותם לגמרי.״ השבתי.
״הוא לא היה מת לפניי רגע?״ אדם צדק, אני דיי בטוחה שהדמות שהופיעה עכשיו על המסך, נרצחה לפניי כמה דקות.
״אין רוחות בסרט הזה?״ שנינו מנסים לפענח את התרחשות האירועים בסרט, ולגמרי נכשלים.
״רוחות?״ הבעת הפנים שלי משדרת לאדם שאין לי מושג מה קורה בסרט. אני מנסה להתרכז לרגע, כי הסרט בכל זאת עניין אותי.
אני חוזרת להסתכל על המסך, אבל וואוו, למה כל כך קר באולמות קולנוע?
אני ברצינות קופאת מקור ורק עכשיו הבנתי את זה. לבשתי טופ היום לבית ספר, אני עם אותה גופיה וורודה, ואין עליי עוד שום שכבה.
אני משלבת יידים ומנסה לחמם את עצמי, כדיי להצליח להתרכז ולא לחשוב רק על כמה שקר לי.
כמה שניות עוברות, לפניי שאני מרגישה את היד של אדם, נוגעת בזרוע שלי. אני מסתובבת אליו.
״קר לך?״ הוא שואל. אני מהנהנת בלי לחשוב לרגע.
״אתה רציני? קפוא פה.״ אני מדגישה את הסבל שאני מרגישה באותו הרגע.
אדם לא מחכה עוד רגע, מוריד את הפוטר שלו, ומעביר אותו אליי. עד אותו הרגע אפילו לא שמתי לב לכך שאדם לבש משהו מחמם, ולא הייתי במצב שבו אני יכולה לסרב. לקחתי את הפוטר ולבשתי אותו כל כך מהר.
״היית צריכה להגיד קודם.״ אדם אומר, ואני מהנהנת.
״הצלת לי את החיים עכשיו, ברצינות.״ אני מחייכת, עכשיו כבר לא קר לי בכלל. חוץ מזה, עכשיו אני לובשת משהו ששייך לאדם, אני לא צריכה להסביר כמה ההרגשה הזאת מדהימה.
״מתיי שתרצי.״ הוא אומר לפניי ששנינו חוזרים לצפות בסרט, ולנסות להבין את העלילה.
כשהסרט נגמר, אני ואדם ממשיכים לדבר עליו. הצלחתי להבין בערך חצי מהדברים שקרו שם, ואדם סוג של הבין את החצי השני.
הסברנו אחד לשניה את כל העלילה עד שדברים נעשו ברורים יותר.
״אז הוא לא מת, והוא לא רוח רפאים, הוא פשוט שיקר להם?״ אני שואלת. אנחנו בדיוק נכנסים לאוטו של אדם. אני עדיין לא רוצה לחזור הביתה, עדיין יש לי המון דברים להגיד לו, זה מוזר?
״או שזה היה חלום, אני לא ממש בטוח.״
״אתה יודע מה? אני לא חושבת שאפשרי לדעת מה הלך שם.״
״כן, כנראה שאת צודקת.״ שנינו צוחקים, ומוותרים על הבנת מה שראינו הרגע.
״לפניי שאני מתחיל לנסוע, להחזיר אותך?״ אני לא רוצה לחזור. אני לא בטוחה מה לענות, אבל אני עוד לא רוצה לחזור.
״אם אתה רוצה.״ אוליי לאדם כבר אין כוח אליי.
זה הגיוני, אתמול הוא עוד היה על מטוס ובילינו את רוב היום ביחד, למרות שהיום עדיין לא קרוב ללהיגמר.
אפשר לומר שהערב בדיוק מתחיל, השמש שוקעת ממש בזמן שאנחנו מדברים.
״עזבי אותי, את רוצה לחזור?״ הוא שואל, עוברת שניה ואני מנענעת את ראשי לשלילה. אני מקווה שאדם רוצה להישאר איתי עוד קצת, בדיוק כמו שאני רוצה להישאר איתו.
״אוקיי, אז אני נוסע אליי, ואת באה איתי.״ ושוב אני מחייכת בלי שליטה.
אני לא רוצה לחזור, אני לא חוזרת. זה היה פשוט.
״נשמע מעולה.״ אני אומרת בזמן שאדם מתחיל לנסוע. הנסיעה עוברת ואנחנו ממשיכים לדבר, ולשמוע שירים ביחד.
מזל שלי ולאדם יש טעם דומה מאוד במוזיקה. הפלייליסטים שלנו שונים אבל בנוים מאותו הסגנון.
מאז שהכרנו הוא הכיר לי כל כך הרבה שירים מדהימים, ואני עשיתי לו את אותו הדבר.
זה מרגיש כאילו הדרך מהקולנוע אל הבית של אדם אורכת רק כמה דקות, למרות שהספקנו לשמוע 10 שירים לפחות.
עדיין לא הצלחתי לפנעח איך הדקות משנות את קצבן כשאני ואדם קרובים אחד לשניה, אבל זה לא ממש משנה לי כרגע, כי אני לא שמה לב לזה.
אנחנו מגיעים אל היעד, שנינו יוצאים מהרכב. הפוטר שאדם הביא לי עדיין עליי, וזה משמח אותי.
אני מנסה לחשוב על דרך להשאיר את הסווטשירט הזה אצלי, ולא להחזיר אותו לאדם, לפחות לא בזמן הקרוב. למען האמת, עם איך שאני מכירה את אדם, אני לא חושבת שהוא ינסה להשיג אותו בחזרה.
כנראה שהפוטר הזה יישאר איתי.
״אנחנו תמיד חוזרים לדבר על זה.״ הקול של אדם קטע את חוט המחשבה שלי.
ב׳על זה׳, אדם מתכוון לסוג של סיפור היכרות שלנו. כל פעם מחדש, כשיש לנו שיחה ארוכה כזאת, כמו עכשיו, אנחנו מגיעים שוב לנושא הזה.
השיחה ממשיכה כשאנחנו נכנסים אל הבית. אני נזכרת לרגע בכמה המקום שקט כשאין חתונות בהפתעה על הפרק. ליזי כבר חזרה לפנימייה שלה, אין אף אחד בסלון, או בחדרים, או בכל הבית, חוץ ממני ומאדם. וממרילין, הכלבה, אבל היא לא נחשבת.
״נכון, אבל העובדה שהגענו למצב הזה בכמה חודשים מפתיעה אותי בכל פעם מחדש.״ אני חוזרת להתרכז בשיחה.
״גם אותי, את זוכרת איך רבנו בהתחלה? סתם ככה?״ חשבתי על זה לרגע והבנתי שאדם צודק. אני לא זוכרת את הסיבה לריבים שלנו פעם, או את המשמעות שלהם. אני רק זוכרת חלק אחד שעצבן אותי באמת.
״אתה זוכר את היום הזה שהתחלת לקרוא לי בייסיק, מאמצע שום מקום?״ זכרתי כמה מסתכל זה היה, איך התחלנו לצעוק אחד על השניה, ושירה התערבה, והכל היה בזמן שיעור ואז העיפו אותנו מהכיתה.
שם בדיוק, היחסים ביני לבין אדם עברו תפנית.
״אני עדיין חושב שזה היה כינוי מעולה באותו הזמן.״ הוא עונה בציניות.
בלי ממש לשים לב, שנינו כבר עולים במדרגות לחדר של אדם. אני לא בטוחה למה, זה נהיה הרגל, גם כשאין אף אחד בבית.
״זה מצחיק עכשיו, אבל אז לקחתי את זה קשה. הרגשתי כאילו אתה עושה הכל בשביל להכעיס אותי בכוונה.״
״האמת? את לא בדיוק טעית. לא ניסיתי לעשות שום דבר, אבל לראות אותך כועסת היה דיי משעשע. את תמיד חמודה כזאת כשאת כועסת אבל בלי סיבה.״
״אני שונאת אותך.״ צחקתי תוך כדיי שדיברתי.
״זה לא נכון, את יודעת שאת אוהבת אותי.״ אדם אומר בציניות, בזמן שהוא פותח את הדלת לחדרו, ונכנס.
״נכון.״ עניתי, עדיין עם חיוך.
נסיתי להיכנס לחדר של אדם אחריו, ופתאום נעצרתי במקום. פתאום הבנתי מה קורה מסביבי. כיסיתי את הפה עם היד, נכנסתי להלם.
אני פשוט אמרתי את זה, ככה, באדישות.
אחריי כל ההכנות שעשיתי לעצמי, הנסיונות להבין את הרגשות שלי, הלחכות לרגע המתאים. זה פשוט נפל עליי באמצע החיים, באמצע שיחה הומוריסטית.
העובדה שזה קרה ככה הוכיחה לי רק דבר אחד, זה חייב להיות נכון. אם אמרתי את זה בכזאת קלות, זה חייב להיות נכון.
אבל אני עדיין לא מצליחה לזוז.
אני מסתכלת על אדם, לוקחת לו שניה יותר ממני לעכל את המצב. פתאום גם הוא עוצר במקום, ומסתובב בחזרה אליי.
״את יכולה בבקשה לחזור על זה?״ הוא אומר ברצינות, אני לא חושבת שאדם מאמין למה שהוא שמע. הוא חייב להאמין לזה עכשיו, כשהוא כבר לא עם הגב אליי, ויכול לראות את הבעת הפנים שלי.
אף אחד מאיתנו לא מדבר לכמה שניות, זאת השתיקה המביכה הראשונה שלנו.
אני לא יודעת איך, אני לא יודעת למה, אני לא יודעת מי אני ומה לעזאזל אני עושה. הדבר היחיד שאני יודעת זה מה שקורה הלאה.
קשר העין ביני לבין אדם מלחיץ אותי, כל המצב הזה מלחיץ אותי ויש רק דרך אחת לצאת מזה ולהשיג את מה שאני רוצה באותו הזמן.
אני מצליחה להוריד את היד שכיסתה את הפה שלי בחזרה, ולהוציא מילים.
״אני יודעת שאני אוהבת אותך.״ אני חוזרת על זה, בדיוק כמו שאדם ביקש. אני לא מנתקת קשר עין, אף אחד מאיתנו לא עושה את זה.
הכל מוזר ומלחיץ והזמן עוצר והכל קופא עד לרגע שבו אדם מחייך. הוא מחייך, ומה שקורה כבר במשך חודשים קורה שוב, וגם אני מחייכת.
אני מרגישה הקלה כשאני כמעט בטוחה במה שאדם עומד להגיד.
״הולי שיט.״ הוא מתקרב אליי.
״גם אני אוהב אותך.״
אני לא מספיקה למצמץ, ואין לי מושג מי מאיתנו מבצע את המהלך, אבל השפתיים שלי ושל אדם פוגשות אחת את השניה. היידים של אדם על המותניים שלי, הוא מסובב אותי לכיוון ההפוך, אני מרגישה את הרגליים שלי זזות מעצמן עד ששנינו כבר יושבים על המיטה, ופתאום חם לי מדיי בשביל להמשיך לתפקד.
אני מתנתקת ממנו לרגע, מורידה את היידים שלו ממני. אדם מסתכל עליי ולא מבין מה קורה, עד שאני מורידה את הפוטר שלו, ומשליכה אותו על המיטה.
״תשמרי את זה, את נראת מדהים בבגדים שלי.״ אדם אומר כאילו הוא בדיוק נזכר בזה.
״גם אתה נראה מדהים בבגדים שלך.״ המחשבות שלי והמילים שאני אומרת הופכות לאחד.
מצב מסוכן.
אדם מחייך, זה סוג של חיוך שאני לא רואה הרבה פעמים. לא ציני ולא שמח, משהו אחר.
מזל שאני לא מספיקה לדבר עוד יותר, כי אני ואדם שוב מתנשקים. אני לוקחת את שתיי הידים שלו, ומניחה אותן על המותניים שלי מחדש.
אנחנו לא מפסיקים להתנשק, פשוט לא מפסיקים.
הלב שלי עוד רגע עוצר, ואני רוצה להספיק כמה שיותר עד שזה קורה.
בשלב מסוים, אני כבר שוכבת על המיטה של אדם, הראש שלי מונח על הכרית והוא נמצא מעליי, עדיין מתנשקים.
הוא לא מנשק רק את הפה שלי, אלא יורד עד לצוואר, השפתיים שלו מטיילות על החלק העליון של הגוף שלי, והפרפרים בבטן שלי ממשיכים לעוף בכל פעם שזה קורה.
הזמן עובר, אנחנו נשארים במצב הזה, וזה כבר לא מספיק. הגוף שלי מלא ברגשות ומה שקורה כרגע לא מספיק.
חשבתי על זה כבר, ברור שחשבתי, אבל עד עכשיו לא הגענו לזה. פתאום אני מרגישה שזה הזמן המתאים.
אני שוב רוצה לעצור לרגע.
אני רוצה להוריד עוד בגדים.
כשהיידים שלי תופסות בחולצה שלי, בכוונה להעיף גם אותה, אדם עוצר אותי.
״רגע, כל הקטע הזה של אהבה, זה לא אומר שאת צריכה לעשות את זה. אנחנו יכולים לחכות.״ במשפט הזה, אדם רק עוזר לי להבין שההחלטה שלי נכונה.
״אני יודעת.״ אני מתנשפת, וממשיכה בפעולה שהתחלתי לפניי שאדם קטע אותי.
החולצה שלי כבר לא עליי, ומכאן אנחנו באמת כבר לא ממש מדברים.
אם הפרק הקודם היה האהוב עליכם, זמן זמן לחשוב שוב❤️❤️
וכאילו לא כתבתי 2500 מילים אני עונדת לחפור גם בהערות!!
אז קודם כל והכי חשוב, אז אתם שואלים את עצמכם למה אין סמאט, חדי עין ישימו לב שלא ממש הזכרתי סקס בסיפור עד עכשיו.
אז הסבר, אני בת 15 אנשים, אל תצפו לסמאט.
למרות זאת, יעל ואדם כבר גדולים ורציתי שזה יקרה בניהם, אז עשיתי הכי טוב שאני יכולה ואני מקווה שאהבתםם
עוד משהו, הפרקים בזמן האחרון ארוכים יותר, תעדכנו אותי מה אתם מעדיפים כי באמת שאין לי מושג מה טוב יותר..
ועכשיו לחלק שקצת עצוב לי לכתוב, אם לא שמתם לב זה כבר פרק 40 בסיפור. לא תכננתי להמשיך ולכתוב כל כך הרבה כשהעליתי את הפרק הראשון, לא תכננתי כזאת כמות של צפיות והערכה והנה זה קורה והסיפור שלנו מתקרב לסופו. אני מודיעה לכם מראש שלא תתבאסי יותר מדיי, אני מניחה שיהיו בערך 50 פרקים בסיפור בסך הכל, אז תתחילו לראות את הסוף..
וזהו סיימתי לדבר אני אוהבת אתכם ברמות הסיפור הזה כל כך חשוב לי וגם אתם ואני ממש מקווה שנהנתם לקרוא את הפרק 3>
***** הערה למי שהגיע עד לכאן, באחד הפרקים הקודמים זרקתי איזה משהו על אנה וזוהר, אני חייבת להרוס לכם כי אני לא רוצה שתפתחו ציפיות, אנה לא לסבית זה היה בצחוק!! זהו סליחהה❤️