ארבעה חודשים לאחר מכן:
בית הספר שלנו הוא מקום מוזר. מאוז מוזר. הם כל כך רחוקים מהמציאות, עד שאין להם שום בעיה מוסרית עם ללמד מתמטיקה ביום הראשון של הלימודים.
באופן אישי, זה כבר לא מטריד אותי. שיעורי מתמטיקה הם שיעורים עם אדם, ואני לא מתנגדת לשיעורים כאלה. אבל מבחינה עקרונית, אני לא מסכימה עם ההחלטה הזאת.
בדרך כלל, יש לי סלידה מהאחד לספטמבר. אני לא אוהבת את התאריך הזה, אף פעם לא אהבתי.
אני לא רוצה לחוזר ללימודים, לא אחריי הקיץ מהדהים שעברתי. ללא ספק, התקופה הכי טובה בחיים שלי הייתה החודשים האחרונים.
בית הספר סוף סוף נגמר, ואני השקעתי כמעט כל רגע מהחופש האחרון, בלהיות בחוץ. אני מחוברת לחבורה של זוהר, מאוד. מסתבר שהם נפגשים כל רגע, זה משהו דיי הזוי. הם מבלים כל כך הרבה זמן ביחד, ובכל אופציה שהייתה לי, הצטרפתי אליהם.
באופן כללי, לראות את זוהר, להיות אצלה בבית, הכל נהיה פשוט יותר כשהיא החליטה לצאת מהארון. בהתחלה זה היה מפחיד אפילו בשבילי. אני לא אשקר, לא הייתי בטוחה שזאת ההחלטה הנכונה, אבל תמכתי בזוהר. היא שנאה להסתיר את הזהות שלה מההורים שלה. הפחד שהם לא יקבלו אותה הרג אותה, והיא לא הצליחה לחיות ככה.
למזלה, משהו השתנה אצלם כשהיא אמרה להם את האמת. ישבנו שלושתינו, אני, זוהר ואנה, והיא סיפרה לנו על איך ההורים שלה הגיבו בדרך שהיא לא ציפתה לה. מסתבר שהם לא מסוגלים לשנוא את הבת שלהם.
ההורים שלה עדיין לא שלמים עם הדרך שהיא בחרה, הם מרבים לשאול אותה האם היא ׳בטוחה במאה אחוז שהיא לסבית׳, זוהר טוענת שזה מצחיק אותה.
אבל באופן כללי, הם נשארים איתה. הם לא תומכים, עדיין לא, אבל הם אוהבים אותה בכל מקרה. כנראה שזה רק עניין של זמן.
ואחריי שזה קרה, זוהר נפתחה. היא השתנתה, היא חזרה להיות שמחה, כמו פעם. זוהר לא מפסיקה להזמין אותנו אליה, להפסיק להסתיר את מי שהיא ליד אנשים, היא מאושרת עכשיו.
חוץ מזה, הילדה הזאת, מאי, היא וזוהר באמת יוצאות עכשיו. ההורים שלה יודעים על זה, שוב, לא תוכמים, אבל מכבדים. מאי חמודה, באמת, כולם שם כאלה. אני מרגישה שבאמת מצאתי חברים אמיתיים, אנשים שיהיו שם בשבילי, שתומכים בי.
כל אחד מהם הגיע לגלריה, הלכנו ביחד, לראות את הציור שלי. כולם היו שם ביום שקבענו, וכולם פירגנו לי. זה היה מדהים, זה חלום שמתגשם.
הפרויקט שלי נשאר תלוי שם כל הקיץ, כל הזמן, וכל כך הרבה אנשים ראו אותו.
אני ראיתי אותו, המון פעמים, וגם אדם, כי ברוב הפעמים האלה גררתי אותו איתי. נראה לי שזה ברור, אבל בכל זאת, אני ואדם נשארנו, אפילו יותר מזה.
הקשר שלנו רק התחזק, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל בכל פעם שאנחנו נפגשים, אנחנו נהיים יותר בלתי נפרדים, קרובים יותר מאי פעם. כל אחד מאיתנו בקשר עם המשפחות של השני, לפעמים אני חושבת שאבא שלי אוהב את אדם יותר ממני. אמא שלי תמיד שופטת, אבל אפילו היא למדה להכיר אותו, ובאיזור יולי זכיתי בתמיכה הרשמית שלה, שלא באמת ביקשתי אף פעם.
וליזי, אני כל כך אוהבת את ליזי. אני בקושי רואה אותה, כי מסתבר שהפנימיית גאונים שלה פועלת גם בחופש הגדול. הילדה הזאת לא נחה, היא רק באה לבקר, פעם בשבועיים בערך, וכשזה קורה, אני נזכרת מחדש בכמה היא מדהימה.
אני אפילו מחוברת לכלבה שלו. ברצינות, אחד מהפחדים העיקריים שלי בפרידה מאדם, זה לא לראות את מרלין יותר. למען האמת, אני לא מודאגת מזה, אני לא חושבת שניפרד בזמן הקרוב.
קשה לי לדמיין את זה, את הפרידה שלנו. אני לא מצליחה למצוא סיבה לעזוב אותו, או שהוא יעזוב אותי, או שמשהו בנינו לא יעבוד.
אחריי כל הדברים שקרו בנינו, סיפור ההכירות המאוד לא קונבנציונלי שלנו. הדברים שהיו אמורים לקטוע את מערכת היחסים שלנו עוד לפניי שהיא התחילה, האנשים שניסו להפריד אותנו, הדרך שבה שום דבר לא עבד. ואפילו כשזה כבר קרה, נפרדנו, באופן סופי, שורה של צירופי מקרים החזירה אותנו.
פעם חשבתי שהיקום נגדנו, שהעולם מנסה למסור לי לא להיות עם אדם. בהתחלה, עם ההתערבות, עם הדרך שבה הוא התרחק ממני רגע לפניי שרבנו והתנשקנו בפעם הראשונה, או כל מכשול אחר בדרך שלנו.
אבל עכשיו המצב נראה לי הפוך. אני מרגישה שיש משהו חיצוני שדוחף אותנו להיות ביחד, שלא נותן לנו להתרחק. מה שזה לא יהיה, אני אוהבת את זה.
אני אוהבת את זה, ואני אוהבת אותו, כבר הרבה מאוד זמן.
בשבוע האחרון של החופש, השתדלנו להיות ביחד כמה שיותר, לנצל את הרגעים האחרונים של הקיץ, אבל זה לא הספיק.
אני מדוכדכת מהיום הראשון של הלימודים, והחלטתי שאדם יהיה זה שיעודד אותי. זאת הסיבה שקבענו להתחיל את השנה החדשה, והאחרונה במערכת החינוך, יש לציין, במקום היחיד שאפשרי.
היום יהיה אחד מהימים המיוחדים האלה, בהם אדם מגיע בזמן, ולא מאחר, כמו בדרך כלל. הוא יעשה את זה כדיי לא לייבש אותי לבד בשמש, אני יודעת את זה.
הגעתי במצב רוח סביר ביחס ליום הזה, מבואסת מהעובדה שחוזרים, אבל לא כמו בדרך כלל. יש את התחושה הזאת באוויר, של סיום בית ספר, של שנה אחת אחרונה ודיי.
אני מקבלת מין נוסטלגיה קטנה, מללכת במסדרונות. אני נזכרת במי שהייתי בדיוק בנקודה הזאת, בשנה שעברה. במי שהייתי לפניי כמה חודשים.
אני נזכרת ורוצה להקיא רק מלחשוב על זה.
הסתובבתי עם אנשים שהיה לי קשה לאהוב, אנשים שאני לא בטוחה שאהבו אותי. יצאתי עם ילד שבקושי חיבבתי, לא ידעתי את זה אז, אבל מה שהיה בנינו, לא היה.
בקושי הייתה התרגשות, הפרפים האלה, הם בקושי הגיעו.
אני אפילו לא זוכרת למה התחלנו לצאת, אבל זה קרה. בדרך מוזרה כזאת, הייתי עם מישהו שבקושי גם לי להרגיש משהו. כל כך פאקינג רחוק מאיך שאני מרגישה עם אדם. שונה ברמה שאני לא מסוגלת להסביר.
אני לא חושבת שבאמת השתנתי, הייתי אותה אחת, עמוק בפנים. הבעיה הייתה שלא נתתי לאישיות האמיתית שלי לצאת, לא עד שפגשתי אותו.
לא עד שהתחלנו לריב, עד שהתערבנו.
משהו מוזר קרה בחלק הזה, ההתערבות הזאת שיגעה אותי. היא גרמה לי לרצות להראות לאדם מי אני באמת, את מי שהסתרתי מכל אחד אחר, כי מסתבר שמישהו רצה לראות אותה.
כשזה קרה, הבנתי שאין לי סיבה להסתיר אותה.
אני מתחילה להזדרז, ללכת במהירות גדולה יותר לעבר הבניין בקצה של בית הספר. כשאני מגיעה אני יכולה לנשום לרווחה, כי צדקתי כשהנחתי שאדם לא יאחר.
אני מתנפלת עליו לפניי שהוא מספיק להוציא מילה. כשהוא מדבר, הוא כבר צריך לסדר את השיער שלי מאחורי האוזן, כי יש רוח שעפה על כל הפנים שלי.
השיער שלי ארך בחופש האחרון, אבל גזרתי אותו שוב, קצת קצר יותר מבפעם הקודמת.
״מה קרה? הספקת להתגעגע?״ הפה של אדם נמצא ליד האוזן שלי, אני עומדת על קצות האצבעות, מנסה להיות הכי גבוהה שאפשר, והוא עדיין צריך להתכופף מעט כדיי להגיע למצב הזה.
״למקום הזה? ממש לא.״ אני שומעת את אדם מגחך.
״גם אני לא, אבל את ביקשת ממני לעודד אותך, אז היי, שנה אחרונה, נכון?״ אני מרימה את הראש שלי, כדיי להסתכל עליו, ולהנהן.
״שנה אחרונה. ובלי עמית!״ העובדה שהיא לא כאן ללא ספק עוזרת לאחד בספטמבר להיראות גרוע פחות.
זה היום הראשון שלנו בלעדיה, היום הראשון מאז הרבה מאוד זמן, שאנחנו יכולים להתנהג בחופשיות בבית ספר.
לקח קצת זמן להוציא אותה מכאן, ולהעביר אותה למקום אחר. שירה צדקה, התיאוריה שלה הייתה נכונה. אני לא יודעת הרבה, רק שמשהו במוח של עמית לא עובד כמו אצל כולם, והעובדה שאני עדיין כועסת עליה, קצת מעיקה עליי.
אבל החלק הכי חשוב הוא ששירה עמדה במילה שלה, טיפלה בהכל מול ההורים של עמית, ועכשיו היא כבר במקום אחר. תחת השגחה של מקצוענים, ותרופות, או משהו כזה.
היא התנצלה, היא התקשרה אליי יום אחד בחופש, אמרה שהסבירו לה את המצב שלה, והיא מתנצלת.
אני העמדתי פנים שאני סולחת, כדיי לא להקשות עליה, גם ככה ברור לי שרצו שהיא תתנצל, ושזאת לא הייתה החלטה שלה.
אני החלטתי פשוט לזרום איתה בזה, היא גם ככה לא הצליחה, זה לא כזה משנה.
״עכשיו את יכולה רשמית לשבת ליידי בשיעור מתמטיקה, ולהסביר לי מה קורה על הלוח.״ אני שוב מהנהנת, אפילו לזה התגעגתי.
זה החלק האחרון, הדבר היחיד שלא חזר לעצמו.
אנה וזוהר הגיבו באופן קיצוני מאוד כשהן שמעו את החדשות, אבל הן לא כעסו. שתיהן הבינו בדיוק למה אני ואדם פעלנו בדרך שלנו, ובסוף הרבה צרחות הלם, הן שמחו בשבילנו. אנחנו כבר לא מסתתרים בפניי אף אחד, ועכשיו לא נצטרך להסתתר בפניי עמית.
״וואוו, מזל.״ אני מחכה את הנימה הצינית של אדם.
״אתה יודע, יצא לי לחשוב על זה מקודם, אני בהתקף נוסטלגיה.״
אני מעבירה מעט את הנושא, כי נזכרתי בדבר אחד אחרון, שאני רוצה לסגור, לפניי שהשנה החדשה מתחילה באופן רשמי.
״אוקיי,״ אדם בוחן את הפנים שלי, מחכה להמשך.
״אתה זוכר איך היינו לפניי כמה חודשים? כמעט שנה, בעצם, אבל עדיין.״
אני ממשיכה בשלי, ואדם מחייך, אני חושבת שהכנסתי אותו למצב זכרונות מהעבר שאני נמצאת בו.
״כן, אני זוכר.״ הוא כבר צוחק, וגם אני. שנינו נזכרים בתיאום ברגעים הראשונים שלנו, בשיחות ראשונות.
״ההתערבות הכי ארוכה בחיים שלי.״ הוא מוסיף.
״עדיין לא קבענו מנצח.״ אדם סוף סוף מבין לאן אני חותרת, משהו בפנים שלו משתנה.
״ברצינות?״
״כן, אל תצחק, אני רוצה סגירת מעגל.״
״אוקיי, דברי.״ הוא משתכנע.
אני מחייכת, ומתחילה להקריא מהראש את רשימת הנימוקים שלי, שאני מכינה כבר הרבה מאוד זמן.
״אז ככה, למרות שאתה לא מי שחשבתי, אני עדיין בטוחה שזה שלי. אני עשיתי כל כך הרבה דברים שלא ציפית להם, אני גזרתי את השיער, אדם, זה היה מאוד קשה כשזה קרה בפעם הראשונה, וחוץ מזה, אני רבתי עם שירה, ויואב, ועמית, וכל אלה, אני אמרתי לך שאני אוהבת אותך קודם, זה בכלל, משהו שלא היית מצפה לו, וגם-״
אני לא שמה לב למה שאני אומרת, עד שאני מפסיקה לדבר כי השפתיים של אדם מפריעות לי. הוא ללא ספק מנשק אותי כדיי לגרום לי להיות בשקט, אבל זה לא ממש משנה לי, כי הוא מנשק אותי.
אני מופתעת לרגע, ואחריי כמה שניות אדם עוזב אותי, עכשיו אני כבר שותקת.
״אוקיי, בסדר.״ הוא אומר. ״אם ההכרזה הרשמית חשובה לך-״
״מאוד חשובה.״ אני קוטעת את אדם, ממשיכה להתגרות בו.
״אז אפשר להפסיק את זה. ניצחת.״
אני לא מסתירה חיוך.
״עכשיו, אני יכול להמשיך לנשק אותך?״ אני רוצה לענות, אבל אני צריכה להיזכר קודם איך מדברים. במקום, אני פשוט מהנהנת, עד שאני מצליחה להוציא צלילים מהפה.
״כן, אני אשמח.״ אדם לא מבזבז זמן, והעולם שמסביבי שוב נעשה מטושטש.
אני מרגישה במקום הכי טוב שאני יכולה להיות בו, במצב שונה לגמרי מפעם, באישיות שונה.
אני לא מפקפקת בכלום, לא מתחרטת על כלום, כבר הרבה מאוד זמן, וזה שינוי אצלי.
אני יודעת שכל הבחירות האחרונות שלי, כל הדברים שעשיתי, שאני עושה עכשיו, אני יודעת שהחיים שלי כרגע, הם כבר לא בייסיק בכלל.
אז ככה, יש לי המון מה לומר לכם, על הספר הזה (ועל הספר הבא שלי), וכל זה יעלה מחר בנפרד.
בנתיים, אני שמחה שכל מי שקורא את המילים האלה כרגע, עבר ביחד איתי את המסע הזה.
הלוואי שאהבתם את הסיפור הזה חצי ממה שאני אוהבת אתכם ❤️
(אה, וחופש גדול שמח 3>)